In recent years, much of my time has been spent managing, leading, and making decisions. Management is often associated with control: targets, metrics, timelines, accountability. But some of the most important lessons I’ve learned about leadership didn’t come from meeting rooms or strategy documents. They came from running.

Running didn’t teach me how to be faster.
Or stronger.
What it really taught me was how to let go.

It starts with the body.
Anyone who runs knows how tension builds without noticing: raised shoulders, clenched jaw, arms working too hard. You set out with good intentions, but your body defaults to habit. Then, a few kilometers in, something shifts. Breathing settles. Movement becomes simpler. Not easier, just more efficient. The run stops being a fight.

From there, it moves to the mind.
Long runs don’t leave much room for distraction. Thoughts surface on their own work, people, decisions, unresolved issues. At first, you try to use the time to “think things through.” It doesn’t work. The thoughts keep coming anyway. So you learn to let go: not to manage every thought, not to react to every internal noise. Let them pass.

Then there’s the ego.
Running is indifferent to who you think you are. Some days you feel strong; some days you don’t. There’s a pace that works today, and one that doesn’t. When you stop trying to prove something, to yourself or to the run itself, things improve. Not because you push harder, but because you stop resisting reality.

Running also brings out the inner child.
The part that wants immediate results, clear milestones, a finish line that arrives quickly. Running teaches patience. It promises nothing beyond the next step. If you focus only on when it will be over, the distance becomes heavier.

The past shows up too.
Mistakes, decisions, things you can’t change. Running taught me that the past doesn’t lose its weight when you engage with it constantly. It lightens when you stop carrying it. The less space the past occupies, the more attention you have for what’s happening now.

And fear is there as well.
Fear of not finishing, of injury, of not being prepared enough. Running doesn’t eliminate fear. It shows you that you can keep going while fear exists, without fighting it and without letting it take control.

At some point, it became clear that this was also a lesson in management.
Not everything requires full control.
Not every signal demands a response.
And not every challenge is solved by applying more force.

In leadership, as in long-distance running, the ability to distinguish between what must be held and what should be released is critical. Unnecessary load: mental, emotional, or organizational, erodes endurance over time. Precision, attention, and restraint allow for steady movement and sustainability.

Running taught me that real progress doesn’t come from adding more, but from letting go of what no longer needs to be carried.

And that, in my experience, is one of the most important skills for anyone managing people, processes, and themselves.

---

ללמוד לשחרר מה שלמדתי בריצה

בשנים האחרונות חלק גדול מזמני מוקדש לניהול, להובלה ולקבלת החלטות. ניהול מזוהה בדרך כלל עם שליטה יעדים מדדים לוחות זמנים ואחריות. אבל חלק מהשיעורים החשובים ביותר שלמדתי על הנהגה לא הגיעו מחדרי ישיבות או ממסמכי אסטרטגיה. הם הגיעו מהריצה.

הריצה לא לימדה אותי להיות מהיר יותר
או חזק יותר
מה שהיא באמת לימדה אותי הוא לשחרר

זה מתחיל בגוף
כל מי שרץ מכיר את המתח שמצטבר בלי לשים לב כתפיים מורמות לסת קפוצה ידיים שעובדות קשה מדי. אתה יוצא לריצה עם כוונה טובה אבל הגוף פועל מתוך הרגל. ואז אחרי כמה קילומטרים משהו משתנה. הנשימה נרגעת. התנועה נעשית פשוטה יותר. לא קלה יותר אלא יעילה יותר. הריצה מפסיקה להיות מאבק.

משם זה עובר לראש
בריצה ארוכה אין הרבה מקום להסחות דעת. מחשבות עולות מעצמן עבודה אנשים החלטות נושאים לא סגורים. בהתחלה מנסים לנצל את הזמן כדי לחשוב דברים עד הסוף. זה לא עובד. המחשבות ממשיכות להגיע גם בלי הזמנה. אז לומדים לשחרר לא לנהל כל מחשבה ולא להגיב לכל רעש פנימי. לתת להן לעבור.

ואז מגיע האגו
הריצה לא מתחשבת באיך שאתה תופס את עצמך. יש ימים טובים ויש ימים פחות טובים. יש קצב שמתאים להיום ויש קצב שלא. .כשמפסיקים לנסות להוכיח משהו לעצמך הריצה משתפרת. לא בגלל מאמץ גדול יותר אלא בגלל הפסקת ההתנגדות למה שיש

בריצה פוגשים גם את הילד
זה שרוצה תוצאה מיידית אבני דרך ברורות וסיום קרוב. הריצה מלמדת סבלנות. היא לא מבטיחה שום דבר חוץ מהצעד הבא. כשמחכים כל הזמן לסוף הדרך נהיית כבדה.

גם העבר מופיע
טעויות החלטות דברים שכבר אי אפשר לשנות. הריצה לימדה אותי שהעבר לא מאבד ממשקלו כשעוסקים בו שוב ושוב. הוא נרגע כשמפסיקים לשאת אותו. ככל שהעבר תופס פחות מקום יש יותר תשומת לב למה שקורה עכשיו.

וגם הפחד שם
פחד לא לסיים פחד להיפצע פחד שלא התכוננת מספיק. הריצה לא מעלימה פחדים. היא מראה שאפשר להמשיך גם כשהם קיימים בלי להילחם בהם ובלי לתת להם לנהל אותך.

בשלב מסוים היה ברור שזה שיעור גם בניהול
לא כל דבר דורש שליטה מלאה
לא כל אות מצריך תגובה
ולא כל קושי נפתר באמצעות יותר כוח

בניהול כמו בריצה ארוכה היכולת להבחין בין מה שצריך להחזיק לבין מה שכדאי לשחרר היא קריטית. עומס מיותר מחשבתי רגשי או ארגוני שוחק לאורך זמן. דיוק תשומת לב ואיפוק מאפשרים תנועה רציפה ויכולת התמדה.

הריצה לימדה אותי שהתקדמות אמיתית לא מגיעה ממה שמוסיפים
אלא ממה שמפסיקים לשאת

וזו בעיניי אחת המיומנויות החשובות ביותר לכל מי שמנהל אנשים תהליכים ואת עצמו